שלום ינון,
מה שלומך?

אני פונה אליך כי אני מרגישה שרק אתה תצליח להבין את התסכול שלי, ואולי גם לתת לו הד.

אני אשת מילואים, דתייה. בעלי שהה 250 ימים במילואים השנה.
במשך כל התקופה רק חיכיתי שיראו גם אותנו – את המשפחות, את הנשים שעומדות מאחורי המערך הזה. ראיתי סביבי נשות מילואים שזכו לימים מפנקים, לאות הערכה… והאמת? גם אני חיכיתי לרגע הזה.

אתמול קיבלנו הזמנה לערב נשות החטיבה של עמותת הביזון – ערב מפנק בדרים איילנד: בריכות, סאונה, חמאם, אוכל טוב ועוד.
התרגשתי ממש. סוף־סוף גם לנו מגיע! מיד נרשמתי ודאגתי שגם החברות שלי יירשמו.

אבל הבוקר הגיעה הודעה חדשה:
באותו הערב המתחם לא יהיה סגור לנשים בלבד – והוא יכיל גם גברים.
בשלב הזה, ראיתי מספר נשים דתיות שנאלצו לבטל, כמוני.

ניסיתי לדבר עם המארגנת, להסביר, לבקש התחשבות, אבל לצערי לא הייתה שום הבנה.
לטענתה “היה בעבר ריטריט קטן שמתאים גם לדתיות – אי אפשר בכל אירוע להתחשב בכולם”.
ואני שומעת את זה ושואלת את עצמי: באמת?
אירוע שהושקעו בו עשרות אלפי שקלים – לא היה אפשר לחשוב עליו מראש כך שיכבד גם אותנו?
במיוחד כשאנחנו חלק בלתי נפרד מהמערך הזה, מהנתינה הזו, מהמחיר שהמשפחות משלמות?

התחושה קשה:
שאנחנו לא שוות ערך.
שציבור שלם, שמחזיק על הגב שלו את המערך הזה, פשוט שקוף.
ושכשאומרים “אי אפשר להתחשב בכולם” – זה הופך אותנו לנשים ש“לא נוח” להתחשב בהן, ולכן פשוט מוותרים עלינו.

ברור שאפשר היה להשקיע את אותם הכספים באירוע שהיה מאפשר גם לנו להשתתף. זה עניין של רצון, לא של יכולת.

ינון, אשמח אם תוכל לתת לזה במה.
לא בשבילי בלבד – בשביל כל הנשים הדתיות שמחזיקות את הבית בזמן שבעליהן מקדישים חודשים למדינה, ובכל זאת ממשיכות להרגיש פחותות בזכויות.

תודה רבה על הזמן ועל הלב.
שבת שלום, חלי ברוור